האשליה המושלמת: איך הדיפ פייק משנה את כללי המשחק המשפטיים והעסקיים

25 מיליון דולר נעלמו בשיחת טלפון אחת. זה נשמע כמו תסריט הוליוודי, אבל זה קרה במציאות: עובד קיבל שיחת ועידה דחופה מהמנכ"ל וסמנכ"ל הכספים. הקולות היו מוכרים, הטון סמכותי, וההוראה להעביר את הכסף הייתה חד משמעית. הוא ביצע בדיעבד? אלו לא היו הם. זה היה דיפ-פייק שהתלבש על הסיטואציה בצורה מושלמת. אף אחד לא פרץ למחשבי החברה; פרצו לתודעה של העובד.

המשוואה השתנתה: הזיוף זול, הזיהוי יקר. בעוד שייצור דיפ-פייק הפך לזול, נגיש ומיידי, כל נער עם לפטופ יכול לעשות זאת. טכנולוגיית הזיהוי מתקשה מאוד להדביק את הפער. וכשאי אפשר לסמוך על מה שרואים, נוצר כאוס משפטי: איך מוכיחים "שרשרת החזקה" בבית משפט? ואיך מגנים על פרטיות כשהזיוף נראה אמין יותר מהמקור?

ומה עם החוק? הוא מנסה, אבל זה מעט מדי. לאחרונה הונחה הצעת חוק הקובעת כי פרסום דיפ-פייק למטרת קבלת דבר במרמה או התמקדות במיניות של אדם, תחשב עבירה פלילית. זהו צעד חשוב, אך זוהי רק טיפה בים. החוק הקיים עדיין משאיר "שטחים מתים" עצומים בדיני ראיות, לשון הרע, ומערכת המשפט נאלצת לאלתר פתרונות תוך כדי תנועה.

זהו בדיוק הנושא שעליו דיברתי החודש בלהב פיתוח מנהלים, הפקולטה לניהול באוניברסיטת תל-אביב: דיפ-פייק הופך אמון של בני אדם לנקודת תורפה שמנוצלת לרעה בהרבה מאוד צורות, ועד שהחקיקה תדביק את הטכנולוגיה, ארגונים ורשויות יצטרכו לנקוט ביוזמה משלהם: לאמץ פרוטוקולים להתמודדות עם דיפ-פייק, כדי למנוע הונאות פיננסיות, פגיעה בפרטיות, ושיבוש של חקר וגילוי האמת במסגרת

הליכים משפטיים וחקירתיים.

במציאות החדשה שבה אנו פועלים, האמירה "זה נשמע או נראה אמיתי" כבר אינה מהווה טענת הגנה אלא חושפת את הארגון לסיכון עצום. השילוב של טכנולוגיית זיוף נגישה מול פערים חקיקתיים מחייב אותנו כמשפטנים וכמנהלים להפסיק להמתין לחוק, ולהתחיל לבנות חומות הגנה פרואקטיביות. האמון האנושי, שהיה הבסיס לעבודה תקינה, הפך לנקודת התורפה החדשה, והאחריות להגן עליו ועל הארגון מוטלת כעת כולה עלינו.