מעבר לסילבוס: אמנות ניהול הסיכונים בעידן הבינה המלאכותית

הפקולטות למשפטים מצטיינות בלימוד חוקים ותקדימים, אך יש מיומנות קריטית אחת שנעדרת כמעט מכל סילבוס אקדמי: היכולת לנהל סיכונים עסקיים בזמן אמת. זהו שיעור שנלמד בדרך כלל רק בשטח, והוא המפתח למעבר מעורך דין טכני לשותף אסטרטגי בארגון.

אתמול, בהרצאה לסטודנטים בבר אילן במסגרת הקורס "טעימות מהפרקטיקה התאגידית", הגעתי לדבר על בינה מלאכותית בתפקיד היועץ המשפטי הפנימי. אבל השיחה גלשה מהטכנולוגיה אל המהות.

באף סילבוס בפקולטה למשפטים לא מצאתי קורס שמלמד איך מנהלים סיכונים בארגון. את זה לומדים בבית הספר של החיים. ונאלצתי לגלות לסטודנטים שזה אולי החלק הכי משמעותי בתפקיד שלנו.

ההבדל בין עורך דין חיצוני ליועץ משפטי פנימי הוא במעבר מהמלצה להחלטה. עורך דין חיצוני נותן חוות דעת, אבל ההחלטה היא בסופו של דבר של הארגון. היועץ הפנימי לא יכול להסתפק בזה. הוא חייב לא רק למצוא את הבעיה, אלא לייצר פתרון שמאפשר לעסק להמשיך לרוץ. הוא זה שצריך לחיות עם ההשלכות בבוקר שאחרי.

וכאן נכנסת "התורה שבעל פה". ניהול סיכונים אינו משהו שכתוב בחוק. היועץ המשפטי הפנימי הוא זה שמוביל את עיצוב פרופיל הסיכון של החברה. הוא זה שצריך לדעת מתי ללחוץ על הברקס, ומתי דווקא לתת גז גם כשיש אי-וודאות משפטית.

אז איפה הבינה המלאכותית נכנסת לתמונה? היא יכולה לייעל את העבודה שלנו ולהוריד מאיתנו הרבה משימות טכניות. זה אומר שהערך שלנו ימדד בדיוק במקום שבו אנחנו מפעילים את שיקול הדעת שלנו: בניהול הסיכון ובקבלת ההחלטות הקשות. העתיד של המקצוע שלנו לא נמצא בניסוח הסעיף המושלם, אלא ביכולת לראות את התמונה הגדולה ולקחת אחריות. בעידן של טכנולוגיה מתקדמת, היכולת הזו

היא כבר לא רק בונוס אלא תנאי הכרחי למי שרוצה להמשיך ולהעניק ערך משמעותי לארגון.

הערך המוסף שלנו כמשפטנים בעידן המודרני טמון בשינוי תפיסתי: המכונה תנסח את הסעיף, אבל אנחנו אלו שננווט את הספינה. ככל שהטכנולוגיה תשתפר, כך יגדל הצורך ביועצים משפטיים שיודעים לקחת אחריות על "השטח האפור" , לייצר שקט נפשי להנהלה ולהפוך משומרי סף למנועי צמיחה אסטרטגיים.