עדר הפילים שבחדר: למה כל סדנת בינה מלאכותית מתחילה בשיחה שאיש לא מצפה לה

לפני שמדברים על פרומפטים, כלים ואסטרטגיה. יש שיחה אחרת שחייבת לקרות. בכל חדר שבו מלמדים בינה מלאכותית לעורכי דין, ישנם פילים. והם לא יזזו לשום מקום עד שמישהו מציין אותם בקול.

דפיקות לב מואצות, תחושת חוסר אונים ורצון עז לרפרש את המסך שוב ושוב.

לא, זה לא התקף חרדה רגיל. זה מה שקרה לי בפעם האחרונה שכלי הבינה המלאכותית שאני עובדת איתו נפל לכמה שעות. פתאום הבנתי שהפחד שלי הוא כבר לא "האם הוא יחליף אותי" אלא &, "איך אני מסתדרת בלעדיו". מחקרים מראים שמשתמשים כבדים מפתחים חשש להסתמכות יתר, ואני הרגשתי את זה על בשרי. פיתחתי תלות.

אני אפילו צוחקת שהסדנאות שאעביר שבעוד שנתיים יהיו סדנאות של גמילה מבינה מלאכותית.

אבל בינתיים, כשאני מתחילה סדנת בינה מלאכותית עם עורכי דין, אני פוגשת עדר פילים מסוג אחר לגמרי.

העדר הזה מורכב מכל הדברים שיושבים בחדר אבל אף אחד לא מדבר עליהם בקול רם: טכנופוביה, המחשבה המלחיצה ש"כולם כבר משתמשים בזה ורק אני נשארתי מאחור", הפחד מכישלון בתפעול הכלי, החשש מאובדן הזהות המקצועית, ובמקביל החרדה המוצדקת מהזיות, הפרת סודיות ופרטיות.

דווקא בגלל זה, אני פותחת כל סדנא ב"שיחת יחסינו לאן".

אני מבקשת מהמשתתפים לספר על מערכת היחסים שלהם עם הבינה המלאכותית. הדיאלוג הזה מרתק. פעמים רבות אני רואה קולגות, שעובדים צמוד שנים, מופתעים לגלות מה השותף לחדר באמת מרגיש. הפער הבין-דורי והפחד ש"האם אפשר לסמוך על זה" צפים פתאום על פני השטח ומקבלים מקום.

אז מה עושים עם העדר הזה? פשוט נותנים לו מקום. זה בסדר לחשוש, ולא לדעת איך להתקדם. החדשות הטובות הן שברגע שמדליקים את האור ומדברים על הפחדים האלו בקול רם, הפילים הופכים להרבה פחות מאיימים ולפעמים הם אפילו מפנים את הדרך.

אי אפשר לאמץ טכנולוגיה חדשה באמת כשהחדר עמוס בפילים שחוסמים את המעבר. חייבים לדבר עליהם ולפנות אותם קודם. רק אחרי שמנטרלים את המוקשים הרגשיים, אפשר להתחיל לדבר על כלים ומתודולוגיה. זה לא רגע חולשה זה התנאי הכרחי להצלחה.